הנפילה הזאת.. כל כך ארוכה.. יש לי הרגשה שהיא אף פעם לא תיגמר.
הרוח הזאת.. מעולם לא שמעתי צליל כל כך טהור, נקי, מלא..
למזלי זה צליל טוב. לא הייתי רוצה למות כשאני שומעת צליל לא נחמד ברקע.. אני תמיד אהבתי מוסיקה. אבל אמא.. היא מעולם לא הרשתה לי להכניס כלי נגינה הביתה. יותר מדי בוהמי. אני לא רוצה שיתייחסו אליי כפשוטי העם. מה יחשבו עלינו?
אולי כינור.. אולי פסנתר.. אבל גיטרה? מי שמע על גיטרה.. מסתבר שלא אימא שלי. ויחד עם זה גם לא יצירה אחת שנוצרה ב60 השנים האחרונות.
מעולם לא אהבו מוסיקה בבית שלי. אני תמיד אהבתי מוסיקה. כשהייתי קטנה הייתי מתחננת שישימו לי קצת מוסיקה בטייפ, אבל אימא.. בשלה. אבא אפילו לא התייחס אלי. תמיד עסוק בעבודה. תמיד עסוק במשקה. תמיד עסוק עם המשרתות.
פעם ראשונה שתפסתי אותו עם איירנה הייתה בגיל 4. הוא לא אמר לי כלום. רק ישב והסתכל עליי. במבט של אדם שנוא. אני כמובן לא הבנתי מה קרה שם. הייתי בת 4.
בגיל 10 כבר היה המפגש הראשון שלי עם העובדה שההורים לא אוהבים אחד את השני.
ישבנו בארוחה משפחתית. הם כרגיל, ישבו 20 מטר אחד מהשני. אני הייתי רגילה לזה. חשבתי שזה ככה אצל כולם. אבל אז הסתכלתי על דוד רקס ודודה סוזן. הם היו עסוקים אחד בשני. כל הזמן התנשקו והתחבקו. ההורים שלי לא הסתכלו אחד על השני. בזמן שאני משווה בין הזוגות, אימא שלי מתחילה עם איזה מלצר. אבא שלי לא אהב את זה. אולי לא אכפת לו ממנה, אבל אכפת לו מהשם של המשפחה.
אבא שלי, שכבר היה שיכור מהכוס ה-15 של הוודקה, הכניס יד לכיסו והוציא אקדח. המלצר וכל שאר המשפחה שלי ניסו להרגיע אותו. הדוד רקס ודודה סוזן התקרבו אחד לשני ולא הפסיקו לאחוז אחד בידו של האחר.
לעומת זאת, אימא שלי הסתכלה על אבא שלי וצחקה. הוא כיוון את האקדח עליה. במקום להתגונן, היא אחזה במשרת ונישקה אותו בלהט.
אבא שלי הסתכל עליהם במבט מופתע וכועס. הוא התחיל לצעוק על זה שהיא הורסת את שם המשפחה ושכולם חושבים שהיא זונה כי היא בעצם זונה שדופקת כל מישהו שהיא פוגשת.
היא התעלמה ממנו והמשיכה לנשק את המלצר.
הוא כעס מאוד והתחיל לצרוח. הוא כיוון עליה את אקדחו. דודה סוזן התחילה לצרוח. אבא כיוון את האקדח לכיוונה ואמרה שהיא גורמת לו לכאב ראש. דוד רקס במעשה גבורה ניסה לקחת את האקדח מידו של אבא.
אבא מבלי לשים לב לחץ על המוט של האקדח וירה כדר שחדר ללבו של רקס.
אימא שלי לקחה מאבא שלי את האקדח מבלי שישים לב וירתה בו.
ראיתי את סוזן בוכה ליד רקס ואת אימא שלי עם האקדח ביד שעוד מכוון לליבו של אבי.
דוד רקס נשאר חי מהאירוע. אבא שלי לא.
אמא שלי נלקחה לכלא לשנתיים על הריגת בן אדם. לפי עורך דינה היא הייתה במצב של שיגעון לאחר שראתה את בעלה יורה באחיה האהוב לאחר שניסה להציל את הסועדים.
אני תמיד נזכרת איך אמא שלי אמרה כמה היא לא סובלת את רקס. כולו מלא בעצמו וחסר כל רגש.
אני נלקחתי לביתם של רקס וסוזן.
היחס שקיבלתי בבית שלהם היה הטוב ביותר שקיבלתי מעודי.הם התייחסו אליי כאילו אל ביתם.
אפילו כשההתקפים הגיעו לא הייתה להם שום בעיה.
יום אחד שהייתי בשיעור ריקוד, רקס נשאר בבית וסוזן הלכה לקניות. באותו יום הזהירו על אדם מסוכן בשכונה. מאז הפגיעה של רקס, דודי ודודתי החליטו שהם לא משנים את חייהם על פי אזהרות. מה שיקרה אמור לקרות.
סוזן נרצחה על ידי ריי בוצ'ילו. רוצח שהשתחרר מהכלא כמה ימים לפני הרצח.
מרוב הזעם רקס החליט שהוא צריך להרוג בעצמו את הריי הזה. לאחר מאבק קשה, רקס נדקר בריאה. הוא איבד אוויר ועמד למות. לפני מותו הוא הספיק להשאיר לי הודעה אחת אחרונה:
"לא הצלחתי לתפוס אותו. תזכרי את השם סופיה, יום אחד את תצליחי לנקום את מותנו"
שבוע אחרי ההלוויה ריי בוצ'ילו נמצא מת במוטל עלוב לאחר שלקח מנת יתר.
מעולם לא נזכרתי באירוע הזה. תמיד התעלמתי שהוא עלה בראשי.
אולי זה באמת נכון שכל חייך עוברים לפניך לפני מותך.
"סופיה?! אלוהים!! סופיה!! שמישהו יעזור לה!!"
שמעתי את הקול החלש הזה ולא הצלחתי לזהות את הדובר. עלה לראשי רק פרצוף אחד. אלכס.
