נהנתי. מאוד אפילו

מזמן לא נהנתי ככה. פשוט היה כיף. אבל כן, כרגיל. נכנסו מחשבות של "מה אני עושה?". לא שתיתי יותר מדי. בירה וקצת.
וכן, היה לי כיף. היה לי כיף לצחוק על גילו… היה לי כיף ללוות את אבנר ואת סתיו. היה לי כיף לרקוד לצלילי סטיבי וונדר. היה לי כיף לצעוק הסיוט של מרי.
היה לי כיף לראות את הגרופיות סביב אורי. אפילו היה לי כיף לחכות מתחת לבית של סבתאשל סתיו. אני מרגיש שאני עם אנשים שטוב לי איתם. כולם.
הרצליה בכל זאת לא היו. ועדיין הצלחתי למקסמם את כל החוויה.

אז הולכים אחורה ובוחנים את המצב. זה באמת מתאים?

ער
מסתדר
גם אני מיוחד כמו כל אחד אחר....
אני אומר
שאם לפעמים זה הורס
הרגלים רעים לא משתנים
לעזאזל
כל מה שבא לי.. זה לעבור את זה
שכחתי כמה להרגיש זה כואב
בעוד שבוע,אולי יותר מזה..
שכחתי כמה להרגיש זה כואב
כן נתחתן ונוליד ילדים בקצב מסחרר
אני אומר,שאם לפעמים מחיכים לפעמים זה לא כל כך עוזר
לעזאזל.
כל מה שבא לי.. זה לעבור את זה
שכחתי כמה להרגיש זה כואב
בעוד שבוע,אולי יותר מזה..
שכחתי כמה להרגיש זה כואב
אין לא ישן , נתחתן
פיתרון זמני עד שנזדקן
לעזאזל

זו הסיבה שאני שותה.

בדיוק עם דברים כאלה אני לא יכול להתמודד. כנות קשה מדי שאני כבר יודע.
כי אני לא יכול להתמודד עם האמת.
אני מעדיף לברוח למסכות שאני מתחבא מאחוריהן.
והשתייה נותנת לי מקום מפלט.
מקום שטוב לי בו יותר מאשר שאר המצבים שאני נמצא בהם. ולחלק מהאנשים זה קשה. חלקם מעדיפים את המצב איך שהוא כרגע.
חלק מכירים אותי לפי איזו דמות שנוצרה עצב הרבה מאוד דברים שעוברים עלי בזמן האחרון.
אפילו אני לא בטוח מי אני. הרצלייני? אני מעדיף לבלות עם ט'2 או ט'6?
מעולם לא הרגשתי כ"כ רע מרוב אנשים שאני אוהב.
אני שונא להחליט. אני אוהב לגרום לאנשים להיות החלטיים.
אני שונא את המצב שלי כרגע. אני על גשר מתפורר ואני צריך לבחור לאיזה צד אני הולך. או שאני פשוט נופל לתהום, שזה תמיד הרבה יותר נוח.
באלי עוד חופש. עוד זמן להחליט. לשבת על עצמי.
אפילו על תיאטרון עוד לא באמת החלטתי. עובדה שאני שבועיים לפני האודישנים ועוד אין לי אף קטע.
אני חושב שאני נופל כבר ממזמן ופשוט עוד לא שמתי לב לזה.
אז אלכוהול מאט לי את הנפילה.. או לפחות מטשטש לי אותה.
ועכשיו שהחלטתי שאני מפסיק עם האלכוהול, אנשים מפילים עליי עוד דברים. החלטות.
אני לא יכול להתמודד.
אני רוצה מישהו שיעזור לי.
הדבר היחיד שיעזור עכשיו זה עצמי.
אז למה אני מנסה להתחמק מלעזור לעצמי ושוב נופל?

פוסט לעוד הרבבבבבבבה זמן (לפחות מתי שאני כותב אותו P: )

טוב.. עכשיו אני אדבר על מה שאני מרגיש, כי בטח חלק מהדברים ישתנו עד אז ותסלחו לי :)
נתחיל מהטוב:
לירי.. את הבנאדם שהוא לא מהמשפחה שלי שהכי הכי חשוב לי.. אני פשוט לא יכול לתאר כמה אני אוהב אותך.. ואת בטח תתעצבני עליי כמה פעמים עד שתראי את זה, אבל תדעי שאת אחד האנשים שיותר חשובים לי ביקום. אפילו יותר מקלמנס (ואני יודע ששום סיכוי שאני לא אוהב אותה. אפילו עוד 50 שנה שהיא תהיה מקומטת.. גררר...)
שקד, את באמת אחת הידידות הכי טובות שלי, וגם אם את מעצבנת אותי לפעמים, אני מעריך את הדעה שלך וכל מה שאת אומרת (חוץ מהדברים הממממממממש מטומטמים... כמו אהבתך לקרן..[לפחות בזמן שלי] P: ).
נוי.. החיים שלי יראו שונה בלעדייך.. הם היו משעממים וחסרי טעם. אני רוצה להודות לך על הכל, אפילו שקצת פגעת בי.. ואפילו שהכאבת לי את ממש ממש ממש חשובה לי.
ועכשיו לפחות נעימים.. קשה לי.. ואני מניח שגם מתי שהפוסט יתפרסם יהיה לי קשה.. ואני די בטוח שגם עד אז לא תהיה לי חברה.. וקשה לי עם זה.. שאין לי את הכוח לעשות את זה. אפילו אחרי נוי. (ואם יש לי חברה, אז אני אתקן את זה שהפוסט יופץ)
יואב, אתה הפכת לאדם רע. אדם מתנשא, מגעיל שלא אכפת לו מאף אחד. אני יודע שהכוח הזה של העליונות זה מה שמניע אותך, ושתמיד תרצה להיות יותר טוב ממני.. בהכל.
זה התחיל עוד באורים, שהבנת שיש לך קרב על לירי.. שנינו הפסדנו אז לא היה לך מה לעשות. ובסופו של דבר (למרות שהיא הייתה מטומטמת) בגללך שנאתי את כרמל לרנר.. בלי שום סיבה מעשית.
ואז היה את האירוע ביום ההולדת שלי.. שוב, היית חייב לכבות לי את הנרות. רק כדי לצאת יותר טוב. אולי הגזמתי, אבל אתה מבין כמה רע אתה יוצא מכל דבר כזה?
ובסופו של דבר, אני הייתי החבר היחיד האמיתי שלך בכיתה הזאת (אם לא מחשיבים את לירי בתור חבר) ואתה כמו אידיוט, הרסת את זה.
אז יופי לך, ניצחת אותי. קיבלת את נוי. מזל טוב, שון החבר הכי טוב שלך. מגיע לך מחיאות כפיים. אבל תזכור שיש אנשים שבאמת מכירים אותך.. האישיות הדורסנית שלך והניסיון שלך להיות הכי טוב. ודווקא זה הופך אותך להכי רע.
אבל דבר אחד אני יודע (התכוננו לקיטש מגעיל P:) שלא משנה מה, אתם תהיו איתי.. אלוהים זה גיי.. ><" ולירי! מזל טוב!! (הרגשתי שמתאים לעשות את זה על יומולדתך)

מסובך ><"

ווואי.... קשה.. קשה מאוד..
למה הכל כל כך מסובך?
אני רואה את העתיד שלי בקולנוע. אני רואה את עצמי בתיאטרון.
אני אוהב קולנוע. הכי שבעולם... אני חושב שהחיים שלי היו משעממים מאוד בלי הקולנוע.. בלי היכולת שלי לחשוב "איך הקטע הזה מתאים לסרט" או שאני כותב מקטע תסריט בראש.
אבל תאטרון זה החיים שלי...
מכיתה א' אני שם.
בלב.
><"

שינוי דרסטי בבלוג:O

הסנפתי אתמול מלח לימון. מה שנראה כאירוע משעשע שיגמר בקצת כאב באף התדרדר לכאב ראש עצום וצורך ללכת עם מכנסיים שגדולות ממני בערך ב-20 מידות.
חוווווווץ מזה, הגעתי למסקנה שצריך להיפטר מפינת השירים. ברוב הפוסטים שלי בזמן האחרון אני מכניס שירים... וגם אין לי כוח לטפח את הפינה החביבה הזו..
אז תודה רבה לך פינה, לא נשכח אותך לעולם.

התדרדנו לאבבא... אבל זה כל כך מתאים למצב >:

שנה לבלוג

יש שנה לבלוג. וזה מפתיע.
אף פעם לא באמת התמדתי במשהו. היו תקופות שיותר זנחתי אותו, ושהוא פחות עניין אותי. אבל המשכתי לכתוב.
כתיבה עושה לי משהו. משהו טוב בעיקר.
והכתיבה בבלוג משפיעה על ההרגשה שלי.
אני עברתי על פוסטים.. ואני ראיתי שיש דברים שהשתנו.
בעיקרון אני אותו ילד ילדותי ואידיוטי שצוחק בעיקר על פלוצים, אבל התבגרתי טיפה, והכתיבה שלי בהחלט השתפרה.
אבל ההסתכלות בפוסטים עשו לי שני דברים: העציבו אותי ונתנו לי תקווה.
זה העציב אותי בעיקר בגלל שלא נחזור לאן שהיינו.. ולתקופה שהייתי טיפה יותר מאושר. אני זוכר את פוסט אנשי השבוע שלי, בדיוק שנוי נהייתה חברה שלי. ושקראו לי חתיך. זה היה אחד הדברים היותר משמחים שקרו לי השנה הזאת... וזה טיפה אידיוטיXDD(לפחות הקטע של זאת שקראה לי חתיך.)
גיל שאלה אותי אתמול ב7 עשיריות שאלה שעוד מהדהדת: אם הייתה לך יכולת להשמיד מישהו שנמצא בסביבה שלך, את מי היית משמיד. הדבר הראשון שעלה לי כמובן זה יואב. אבל אז חשבתי טיפה: מה בדיוק יעזור להשמיד אותו?
ואז עלו לי עוד דברים: אולי דווקא מה שיואב עשה עזר לי בסופו של דבר.
אני מרגיש שנוי מאוד חשובה לי, ובתור ידידה. ואין לי שום רגשות אליה חוץ מזה. ואולי זה מה שחשוב; זה שאני אוהב את נוי בצורה אפלטונית לגמרי.
יש לי הרגשה שהגורל רצה אותנו בתור ידידים ולא יותר מזה, ואולי אני שמח מזה.
ולירי, ששום סיכוי שהייתי עובר את השנה-הבלוגית הזו בלעדיה. לא משנה מה הדבר הגדול שקרה לי, היא הייתה שם. היא תמיד שואלת איך אני מרגיש, תמיד אכפת לה.
ושקד, שתמיד דואגת. כבר היום בבוקר הייתה עדות לזה כשהיא שלחה לי סמס למה לא באתי. כי היא דואגת לי, וכי אכפת לה.
או מתי שלא הצלחנו ללכת ל "אנחנו ולהקתו", למרות שהיא לא רצתה לבוא, היא אירגנה הכול, רק כי היא ידעה כמה זה חשוב לי.
ובר, שאיכשהו הצלחתי לפספס את הבחורה המדהימה הזאת ב-ח'.
בר, אני באמת באמת אוהב אותך. את אחד האנשים היותר אהובים עליי בכיתה, ואיך שאת מנסה לאחד אותנו שוב מדהים אותי כל פעם מחדש.
והעובדה שהמעגל החברתי שלי התעצם בכמויות מסחריות.
בכיתה ז' הייתי חבר של חצי כיתה.
בכיתה ח' היו לי כבר מעגלים חברתיים כבר בח'2
עכשיו אני מכיר את רוב השכבה שלנו, ורק אתמול בבוקר אני מוצא את נתן שואל אותי "מזמן לא ראיתי אותך. מה קורה?"
מה שמצחיק שבתחילת השנה בקושי והכרתי את נתן. היינו אומרים שלום מדי פעם, אבל לא באמת הכרנו.
אני שמח שזה ככה. אפילו שזה קצת קשה לפעמים.
אני שמח שאלו החיים שלי. שאני נמצא איפה שאני נמצא.
שהחלטתי לעזוב את לב טוב ושעברתי לאורים.
שהתחברתי עם קבוצת מתן.
שנפרדתי מנוי.
שחזרתי להיות בקשר עם תום.

אני שמח להיות שמח שוב, אחרי תקופת דיכאון ארוכה.

weekend wars

Evil is I, Yes to find a shore,
A beast that doesn't quiver anymore,
And we can crush some plants to paint my walls,
And I won't try to fight in the weekend wars
Was I? I was too lazy to play
Or paint or write or try to make a change.
Now I can shoot a gun to kill my lunch
And I don't have to love or think too much

Instant battle plans written on the sidewalk
Mental mystics in a twisted metal car
Tried to amplify the sound of light and love

Christ is cursed of fathers and mother
Might even take a knife to split a hill
Or even scare the children off my lawn
Giving us time to make the makeshift bombs
Every mess invested was a score
We couldn't use computers anymore
But it's difficult to win unless you're bored,
And you might have to plan for the weekend wars

Try to break my heart, I'll drive to Arizona.
It might take a hundred years to grow an arm
I'll sit and listen to the sound of sand and cold
Twisted diamond heart, I'm the weekend warrior
My predictions are the only things I have
I can amplify the sound and light and love

I'm a curse and I'm a sound,
When I open up my mouth,
There's a reason I don't win,
I don't know how to begin

רע לי. אבל טוב לי. אבל רע לי. משום מה אני אוהב את זה.

מוזר..

אני לא בטוח מה עובר עליי, אבל זה מאוד מאוד מוזר (ויש לי הרגשה שזה מעבר לסתם עוד דיכאון-גיל-ההתבגרות)
מה שכן, מעולם לא ראיתי סדרה שבאמת, מכל הלב (גם אם זה שתי שניות אחרי שאני רואה אותה) משנה לי איזה משהו. משהו בדרך מחשבה, בצורה שאני רואה את החיים..
skins,(כרגע) היא הסדרה הכי טובה שראיתי. וזה לא עוד סטייטמנט שעוד שבוע אני אגיד שפינוקי מבקר בגן החיות של חיים היא הסדרה הכי טובה שמשודרת כרגע..
היא מספרת עלינו.. אבל בלי צנזורה. היא עוסקת בחיים של הנוער כמו שהם, וגם עושה את זה טוב.
היא מעבירה בדיוק את מה שהולך. סמים, סקס (הרבה, הרבה סקס) וגם יש לזה את אחת הפתיחות היפות שראיתי.. מעולם כזה..
אני אשים את הפתיחה פה! גאונות..

תהנו! ותראו את הסדרה!

טראומה

הייתה לנו שיחה משפחתית.. דיברנו על כל מיני דברים..
הגענו למיתות במשפחה. אנשים, קשרים ואז הגענו לחיות.
בקיצור, נזכרנו באיזה גור חתולים חולה שעבר ליד הבית ונתתי לו חלב.
כשחזרתי הביתה באותו היום, הגור מת ואח שלי אמר לי לזרוק אותו. הוא שם אותו השקית ואני הלכתי לקבור אותו.
כולם צחקו.. ואני נקרעתי.. ופתאום הרגשתי דמעות יורדות מהעיניים.
הם ממש נשפכו.. ואני עדיין צחקתי. ואז צחקתי מהדמעות. וזה נמשך ונמשך..
כמה שזה אידיוטי.. זו הייתה ממש טראומה..
עכשיו אני לא יודע.. טיפה מהורהר..
לא נורא, לפחות שיחררתי :)

שינוי..

שמתי לב בזמן האחרון שאני לא ממש אני..
ניסיתי להיות מישהו אחר.. כביכול טוב יותר. מוצלח יותר.. אבל אחרי שיחה אתמול עם שקד, הבנתי שהשתנתי לרעה.. מאוד..
אבל הכי נוראי שלא הייתי אני.. ובסוף אני יוצא ממש ממש חרא.
ואין לי מושג.. זה לא מתאים לי. אני לא אוהב את זה. לא ככה ולא בכלל..
וכל מי שיפגע מזה, אני מצטער. אבל פחדתי שעם אני אהיה "כמוני" אז אני שוב יצא הידיד המאוד מאוד טוב (ראו דוגמת לירי[או נוי..כלומר.. עכשיו. לא שהיינו ביחד P:])
בקיצור, אני מצטער.. ואולי גיא בכל זאת השפיע עליי(אל תיקח את זה ברצינות.. אבל כל האהדה העצמית הזאת באמת משפיעה!!!) (ראו דוגמת כל השיחות שלי עם קורל בחודש האחרון P:)
אז זהו, נגמר. אני זיו שוב ונגמר!!
ובסופו של דבר.. את צודקת לירי(את תביני לבד על מה אני מדבר)
(פוסט מאוד מאוד גיי.. אבל משמעותי!!)
____________________________________________________________________
טוב.. אחרי פוסט שכזה אני אדבר על סרט!!!

Get Smart (2008)

Directed by Peter Segal

Starring Steve Carell
Anne Hathaway
Dwayne Johnson
Alan Arkin
Terence Stamp
James Caan

הסרט עוסק במקסוואל סמארט, סוכן חשאי שנשלח לחסל את הארגון קאוס (זה בכוונה ככה..) ונקלע לכמה קטעים משעשעים בדרך (חו חי חה)
למרות שאנחנו בקיץ, מזמן לא ראיתי תקופת יובש כזו של סרטים. יש לי בבית את הבן של רמבו וזה בהחלט שווה לראות.. אבל אם אתם באמת באמת צריכים ללכת לקולנוע מסיבה כלשהי, או הבן של רמבו או זה.
בקיצר, הסרט נחמד. אני לא אגיד שלא צחקתי.. אבל רוב הסיבה שצחקתי זה לא בגלל תסריט גאוני או בימוי נפלא.. אלא סטיב קארל. אם אתם רוצים שרצח המוני יהיה מצחיק, פשוט שימו את סטיב קארל בתור הרוצח והוא פשוט יהרוג(כפל משמעות!!!!) את כולם מצחוק (רואים?! גם אני מצחיק!!)
הסיפור רגיל. זה לא בדיוק שיש כל כך מה לגוון.. אבל היה נחמד לראות איזה טוויסט נחמד.
ואיך אן האת'אווי הפכה לכזו פצצה?!?! היא פעם הייתה סוס!! (ובמובן הרע..)
פאק!! מי עשה לה מה ואיך הוא הצליח לעשות את זה?! זה באמת טוויסט עלילתי! לגרום לאן הת'אוואי להראות כמו מפלצת סקס!
בקיצור, סרט נחמד+. לא ממש קורע, אבל אתם תמצאו את עצמם עושים LOL כמה וכמה פעמים (ואני גם יודע לערב נכסי תרבות!! מי יחשוב על לכתוב LOL באמצע סקירה?! תשכרו אותי ;))
הבנאדם

אני רוצה לכתוב על משהו!!

אני כל הזמן מדבר על העובדה שבלוגים זה מעבר לפאקצות ואימואים. בלוג זו דרך להביע את הדעות שלך בדור החדש. לגרום לאנשים להתעניין ולהביע את דעותייך בלי צנזורה.
זה נחמד והכל.. אבל כשזה מגיע אליי, אני באמת לא כותב על שום דבר שהוא חשוב.
ניסיתי היום לחפש דברים שמעניינים אותי. נושאים. קטעים. דברים שבאמת עושים לי את זה (ולא, אני לא מתכוון לנשים.)
אני ישבתי לי באינטרנט (וביזבזתי זמן איכות עם רן בכור במקום!) ולא מצאתי כלום.
התחלתי עם משחקים. ישבתי וחשבתי. איזה משחקים באמת אני ממש אוהב מכל הלב. עלה לי פיינל פנטזי.. אבל מה אני אכתוב כבר.
אז גם הגיע קינגדום הארטס.. אבל מה אני יכול לכתוב שלירי כבר לא אמרה לכם.
אז עברתי הלאה. ישבתי על סרטים. סרטים זה דבר שבהחלט עושה לי את זה.
ישבתי וחשבתי, ולא מצאתי שום רעיון.
אז עברתי על חדשות.. אולי משהו מעניין שקרה ואני יכול לכתוב על זה. כרגיל, לא מצאתי כלום..
ואז הבנתי משהו. אין שום דבר שבאמת מכל הלב מעניין אותי..
אז החלטתי למצוא משהו שיעניין אותי.. נושא לבלוג חסר הטעם הזה
אני אשב לי ואחשוב מה הדבר שהכי מעניין אותי ביקום
כי אני חושב שמגיע לבלוג הזה טיפה מעבר למה שאני משקיע בו..
תודה וזהירות בדרכים

אני הוא היורש של הית' לדג'ר!!

טוב.. תודות לגלעד מצאתי שוב את האתר של השוואת המפורסמים.. (זאתי הכתובת של האתר.. שישאר לדורות הבאים!!)

בקיצור.. בלי שאני אדבר הרבה, עשיתי את זה פעמיים עם שתי תמונות שונות, ומי שיצאתי הכי דומה לו (בשניהם) הוא הית' לדג'ר!!
אני הוא היורש הבלתי מעורער של הית' לדג'ר!!


ועם הית לדג'ר לא עושה לכם את זה.. מה עם ג'וני דפ ויהודה לוי?!??!?!
אני כזה יפה..
D:D:

סיפור שכזה (לחלק זה ישמע מוכר.. המקרה לפחות)

כתבתי את זה מזמן.. עוד כשיונתן נתן את המשימה של הכתבה. אבל אז גיל לא מזמן שאלה על זה ובא לי הפרק השני לראש.. עוד אין לזה שם. אני אשמח לביקורת או לרעיונות.. תודה וקריאה נעימה

פרק ראשון

קפצתי.

אחרי שנים של התחבטות "מה יקרה עם" החלטתי שאני קופצת. מעולם לא החלטתי החלטה כה גדולה.

אחרי חודשים של תהייה, לא הבנתי מה קורה איתי. כעסתי על עצמי. כעסתי על אחרים. כעסתי על המחלה. כעסתי בעיקר על העובדה שככה נולדתי. לא יכולתי להתמודד עם הכובד. זה היה נורא. כל יום, כל שעה, כל רגע הרגשתי כאילו אין לי סיבה לחיות. ומצד שני, הרגשתי כאילו אני חייבת. רגע אחד כעסתי, רגע אחד אהבתי. לא יכולתי להתמודד עם כל הכאב הזה.

אתמול החלטתי. לא הייתה לי דרך אחרת. אחרי שהן גילו.. ויויאן ואלי. החברות הכי טובות שלי. או יותר נכון, השונאות הכי גדולות שלי. אני תמיד הצלחתי. תמיד הייתי טובה בבית הספר יותר מהן. את הקולג' סיימתי בהצטיינות יתרה. הן רק בהצטיינות. גברים התחננו לבוא אליי למיטה. הן אפילו לא הצליחו להתחיל עם מישהו. אבל לפני שבוע.. הן גילו את הסוד. את המחלה. את הכאב שנאלצתי לחיות איתו במשך שנים מבלי עזרתו של אף אחד.

"אוי.. סופיה הקטנה שלנו" אמרה לי אלי בציניות "איך לא סיפרת לנו.. היינו עוזרות לך" הוסיפה ויויאן.

החלטתי שנמאס לי. אני אספר להן כל מה שאני חושבת עליהן. "ויו.." אמרתי והסתכלתי על ויואן במבט אפל "תמיד חשבתי שאת ממש קרובת משפחה שלי.. בדיוק כמו שהנעל הזאת קרובת משפחה שלי" ויויאן הסתכלה עליי במבט מופתע ולא אמרה דבר.

המבט שלי הופנה לאלי במהירות מטורפת "ואלי.. את נשמעת, נראית ומרגישה כמו המכשפה מהקוסם מארץ עוץ"

שתיהן בהו בי. לא אמרו דבר. מיד העברתי לעצמי בראש מה הן חושבות.. אבל אז ההתקף בא. הרגשתי את כל הדיכאון מגיע. צעקתי על שתיהן שיצאו מהבית שלי. לא היה לי כוח לאף אחת מהן. שתיהן הסתובבו בו זמנית והלכו באותו הקצב בדיוק.

זה היה התקף החזק ביותר מזה חודשים. הלכתי לארון התרופות והוצאתי את הליתיום. זה לא עזר. הכאב התפשט. הרגשתי שכל הדברים רעים בחיי מגיעים עכשיו.

לאחר כמה ימים בתוך הבית, שקלתי להתאבד. הכאב עוד לא עבר ואני כל הזמן מקבלת הודעות מויו ואלי על כמה שהייתי כלבה וכמה שהן מקוות שאני אמות בקרוב.

ואז אתמול קיבלתי את ההודעה. ההודעה שכמעט הרגה אותי.

"סופיה.. זה אני, פרנק. אלי קפצה אליי לפני כמה דקות.. היא סיפרה לי על הכול. אני לא יכול להיפגש איתך יותר. אל תדברי איתי".

כל הגוף התחיל לכאוב לי. הראש שלי התפוצץ. פתחתי טלוויזיה. ראיתי את הגשר שמעל לרכבת.

והנה אני עכשיו. עומדת ליפול. מחכה למותי. אני אפגע בפסים. אם זה לא יהרוג אותי, אז הרכבת הבאה בטוח תהרוג אותי.

פרק שני

פתאום משום מקום צלצלו לי בפעמון הדלת. רצתי מיד לפתוח אותה. זו הייתה אלי. אף פעם לא סבלתי אותה.. מכשפה מגעילה. מצד שני.. אף פעם לא סבלתי יותר מדי אף אחד אחר..

"אלי.. איזו הפתעה מרגשת. יש סיבה שאת פה או שאני יכול כבר לטרוק את הדלת?" שאלתי שכבר בכוונתי הייתה לסגור את הדלת.

אלי התקשתה להגיב אבל נשארה מרוצה מעצמה "באתי בקשר לסופיה" התחילה לדבר "יש לה משהו שאני צריכה לספר לך עליו.. משהו שיש לסופיה והיא לא סיפרה לך עליו"

"עם זה לא מחלת מין אז לא מעניין אותי.. היה נחמד לראותך. תבואי בקרוב ולהתראות"

"זה יותר גרוע!" צעקה אלי מיד לפני שסגרתי בפניה את הדלת

"את יודעת מה.. תיכנסי לשתי דקות. אני לא רוצה את הזוהמה שלך יותר מדי בתוך הדירה שלי". פתחתי את הדלת והובלתי אותה לסלון.

"בוא נשים את הקלפים על השולחן: מאז ומתמיד סופיה הייתה מוזרה" פתחה אלי. "היא תמיד הייתה סגורה ולא נתנה לאף אחד להתקרב אליה.. אפילו לחברות הכי טובות של.." מיד התחלתי לצחוק בקול גדול. "יש סיבה שאתה צוחק?" שאלה אלי. "למען האמת, כן. למה את חושבות שאת והמפלצת השנייה החברות הכי טובות שלה? היא לא סובלת אתכן.. ואם יורשה לי להגיד, גם אף אחד אחר לא סובל אתכן" עניתי לאלן. מיד אחרי שעניתי להן המבט השטני שלה יצא.

"טוב נמאס לי! אני פשוט אספר לך!" צעקה עליי אלי. "החברה שלך, חולה במאניה דפרסיה! אני מקווה שתיתקע איתה ועם המחלה הדפוקה שלה לנצח!!"

כששמעתי מה אלי אמרה לקח לי שנייה לעכל את זה. המחשבות רצו בראשי בטירוף. לא הצלחתי להבין איך לא שמתי לב לזה כל החודשים האלה ביחד. אבל זה כבר לא שינה לי יותר מדי. סוף סוף הייתה לי סיבה לזרוק את היצור הזה. לחזור אל כריסטי.. איזה ציצי היו לה.. אבל עכשיו זה לא משנה.. אני צריך להיראות כועס.. שלא יחשדו.

"צאי מפה!! עכשיו!!" צעקתי בצורה מוגזמת.. כי בכל זאת, אני לא יכול שלא לחשוב על הציצי של כריסטי. העפתי אותן החוצה.. "שאני אתקשר אליה עכשיו?" חשבתי לעצמי "לא.. אין לי כוח להקשיב לה בוכה.. אני אשלח לה הודעה.."

עברו כמה שעות מאז ששלחתי לה את ההודעה והיא לא שלחה לי כלום או אפילו ניסתה להתקשר אליי.. מצד אחד הרגשתי הקלה שאני לא צריך להתמודד עם המשוגעת. מצד שני, היא הייתה מאוהבת בי לגמרי. זה טיפה מוזר שהיא לא מנסה אפילו לחזור אליי.

אני עכשיו הולך במעגלים.. אני יודע שמשהו לא טוב קרה. אבל זה לא אמור לשנות לי.. לא אכפת לי ממנה. היא סתם עוד כוסית שזיינתי.. וגם היא לא כזאת טובה.. בקושי מתאמצת.. אולי זה מה שעניין אותי בה. לא היה אכפת לה מהסקס..היא רצתה קשר אמיתי. המשוגעת חשבה שגם אני רוצה.. זה היה מהנה להתעלל בה ככה.. לפתח "קשר" ואז לשבור אותה ככה.. דווקא ציפיתי שהיא תחזור אליי. אבל היא לא חזרה אליי.

"טוב.. נמאס לי! אני מתקשר אליה" אני חושב "אבל.. אני אתקשר אליה אחרי שזרקתי אותה.. מה אני אידיוט"

החלטתי להתקשר אליה.. אני מחפש ברשימות בטלפון.. סופיה.. סופיה.. הנה! עכשיו מגיע החלק הכיפי..

"סופיה.. את בסדר?" שאלתי כאשר סופיה ענתה. לא הייתה תשובה.

"סופיה? את שם?" עדיין לא הייתה תשובה.

"אז את משחקת כאילו את לא נמצאת? זונה מכוערת! אני מקווה שאת שארית חייך תסבלי עם המחלה הנוראית הזאת שלך!! כלבה מזוינת". ניתקתי. אני לא מבין למה כעסתי בכלל.. שיהיה.. אני אתקשר לכריסטי.. אני מקווה שהיא תהיה פתוחה לסקס אלים כי אני כועס.. שונא נשים.. שונא קשרים רומנטיים.. שונא את עצמי.

פוסט לאחת והיחידה!! לירי ג'ואל פינקוויץ'

לירי רצתה פוסט אז לירי מקבלת פוסט (אני אצל אמא שלי אז אין לי תמונות.. אבל אני אספר לכם את סיפורינו!!)

יום אחד לפני שנים רבות, ביקר זיו בבית הספר אורים לאחר שהחליט שנמאס לו מבית ספרו, לב רעעעעעע.

כשזיו הגיע, מיד שתי צנצנות קפצו עליו במטרה לשאוב אותו לוואקום שלהם.. לא בדיוק עבד להם.

לירי, מלכת ה(בדאבל מרכאות)""(ראיתם?!?!?! דאבל!)החנונים(חכו.. עוד דאבל מרכאות בדרך..)""(עוד דאבל מרכאות!! אני גאון), לא התייחסה לזיו.. וחשבה שהוא בלונדי (עידו לאיטיים מבינכם[כלומר מתלהב לעוד יותר איטיים]).

לאט לאט הגיעה תחילת שנת הלימודים תשס"ו (כלומר 200... 200... 2000+) וזיו הגיע ליומו הראשון בבית הספר.

לירי עדיין חשבה בזיו כבלונדי(ואם אני זוכר הייתי גם יותר בלונדי באותה תקופה) אבל לאחר ששמע במקרה שיחה על הארי פוטר (הסקס הראשון של לירי..) זיו התחיל לדבר וזיו ולירי ישר התחברו (רק שזיו התחבר טיפה יותר מלירי.. ><").

לאחר כמה צחוקים על כרמל לרנר, צחוקים על האובר אובססיה של לירי להארי פוטר ו...יונתן (חשבת שאני אשכח לך את זה!! את דפקת את עצמך!!) גירשו אותנו מאורים.. גררר... אבל במשכנו לכפר.

בכיתה ז' משהו השתנה בקשר (אני הפסקתי לאהוב אותה.. זאת אומרת.. כנקבה.. לא כידידה) והתחלנו לדבר לדבר.. על דברים חשובים.. כמו חצי החציל האציל ועל חתונה עם הכבשה של המסנג'ר. and along came shaked.. ואז זה הפך לשקד ולירי.. אבל אני לא נוטר טינה!! כי ביני ובין לירי יש קשר מיוחד.. כזה שאני יכול ללטף לה את הגב והיא צועקת עליי בקול הצווחני שלה "זיו!!" ואני מדבר על חסכים רגשיים..

לירי!! חולה עלייך!! (קיבלת מה שאת רוצה?! חפרתי עלייך 200000000000000000 מילים!! גם אני רוצה P:)

שבוע רע.. מאוד..

עובר עליי שבוע נוראי..

בעיקר תודה ליואב ונוי.. ממש ממש עזרתם לי להתעודד.. רק מרגיש יותר ויותר חרא לראות אתכם..

כל כך רע לי.. כל כך כואב לי.. אין לי כוח לבוא מחר לבצפר..

יונתן(המורה)עזר לי טיפה.. עודד אותי להשתמש ברגשות שלי לתוך מרותו(התפקיד שלי בהצגה)

הלכנו אתמול לדיזינגוף.. עודד אותי מאוד מאוד (תודה ללירי שקד וגיל)

וגם הסנפתי סוכר!!!!!!! (וגיל הגנבת ניכסה את זה לעצמה.. מסריחה שכמותה!)

אני מקווה שכל זה יעבור.. נמאס לי להרגיש ככה

נראה מה יהיה.. עכשיו אני עוד ככה.. גם הבטחתי לשקד שאני לא אהיה מבואס אז אני אשתדל לא להיות!!

פסיכופתיה!!

טוב.. ראיתי תוכנית על פסיכופת שרצח קרוב למאתיים איש ולקחו פסיכולוג שישב איתו וניסה להבין על מה פסיכופתים חושבים.

אחרי הסבר מאח שלי (הוא למד את זה בקורס כלשהו.. לא ממש הקשבתי) וקריאה על זה בויקיפדיה (!!) החלטתי להראות את לימודי לעולם.

לאדם הסובל מפסיכופתיה (פסיכופת) יש מספר מאפיינים ברורים. ראשית, מדובר באנשים בעלי מנת משכל גבוהה מהממוצע, אשר חסרים כל מצפון ואמפתיה. הפסיכופת הוא אדם מניפולטיבי אשר ינצל את האנשים סביבו על מנת להשיג את הסיפוק. הפסיכופת הוא טיפוס אגוצנטרי, אסרטיבי ואגרסיבי ועל כן הוא יכול להצליח בקריירה ניהולית. בניגוד להפרעות אישיות אחרות, פסיכופתיה אינה גוזרת על הסובל ממנה ניתוק חברתי אלא נהפוכו, הפסיכופת נזקק לאנשים מסביבו והוא תלוי בהם על מנת להגשים את מטרותיו האישיות.

רוב הפסיכופתים יגלדלו להיות אנסים, גנבים או רוצחים בגלל חוסר המצפון והאמפתיה.

בקיצור, לא נעים..

תודה ולהתראות!

"ועוד בחדשות: בישוב הקיבוצי מתן בית נשרף לאחר נסיונות כושלים להפעיל פלייסטיישן 3"

טוב.. אני, זיו ברמן משושלת ברמן האדירה, ביקרתי אתמול במתן..
הגעתי לשקד יחד עם הפלייסטיישן 3 שלי והגיטר הירו כדי שנשחק שעות על גבי שעות. אף טלוויזיה לא הצליחה לפתוח את הפלייסטיישן.. אז עברנו טלוויזיה טלוויזיה בבית כדי לראות עם זה עובד... לא ממש..
אז עזבנו את זה ועברנו ללהתעלל באלירן.. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אחרי זה נוי פרצה לדלת ועזרה לנו להציק לו: "איזה לא נחמדים אתם.. למה אתם מתעללים בו?" וכו..
אחרי דקה, נשמע צלצול טלפונה של נוי.. אמא שלה צעקה עליה לחזור הביתה.. אז היא חזרה.
ואז, אחרי שסיימנו להציק לאלירן וקרעתי לשקד את הצורה (2 מיליון שקלים הבדל! 2!!) החלטנו שאנחנו הולכים לראות את הטיטניק אצל נוי. שכחנו אותו אצל שקד><" אז חזרנו לשקד וראינו את הטיטניק. התחלנו לראות ב4 וחצי ויצאנו ב-12:45 ביום שלמחרת. ואז, אחרי הסוף האלטרנטיבי המדהים שהיה בהחלט אלטרנטיבי, זזנו לנויקישמופ^^ ראינו הישרדות, הצקנו לעירא ורצחנו את זוהר. *יורד ערב:ZZZ...* *עולה בוקר: קוקוריקו* כשהתעוררנו, אכלנו ארוחת בוקר. אמא של נוי החליטה להשמיע לנו את השירים הנפלאים של שם-טוב לוי על הבוקר. ואז הלכנו למסן והצקנו לרוי. ואז עילי הגיע ושיחקנו חמור באמצע עם איאה (החמור של פו) ועילי כל הזמן היה החמור. ואז סבתא אלדמע שלא גורמת לאף אחד לבכות קראה לנו לאכול. אחרי הארוחה הנפלאה עם עירא (נוי: "זיו מחכה שתקרא לו כבר אומו מאתמול.." עירא: *שתיקה מביכה..*) שיחקנו פינג פונג נגד רוי.. בוא נגיד שהוא לא חיבב את דרך המשחק שלי ושל נוי... ( "נוי!! מה את עושה?!?!") ואז.. הגיע הרגע המצער של היומיים האחרונים, אבא שלי הגיע לאסוף אותי.. כולם בכו וניפנפו את המתפחות שלהם מתי שהמכונית שקעה למצולות.. ואז טיטניק נגמר.

שיעמום!

מזמן לא נפגשנו! כולם!
נמאס לא לעשות כלום! אני נמצא בבית וחושב לעצמי "למה אני לא עושה כלום"
נמאס לי לשבת ולהשתעמם.. צריך לארגן משהו....
שבוע הבא נפגשים! לא אכפת לי מה!

טוב..

וואו.. אני מתחיל לכתוב כותרות של שקד..
מה הייתם אומרים עם הייתי לובש בגדים של בחורה לבצפר? שאני טרנסוויסט או סתם אידיוט?
אני שואל את השאלה הזאת כי אני שם לב שיותר ויותר בזמן האחרון הומואים מגיעילים אנשים.. ואני לא מבין למה..
לפי ההגדרה של ויקיפדיה, רוב ההומוסקסואלים מדווחים כי אינם יודעים מדוע הם נמשכים דווקא לבני מינם. לחץ חברתי גורם להומוסקסואלים רבים לחיות במסגרת זוגית הטרוסקסואלית (כלומר: גבר ואישה), אולם מסגרת זו גורמת לרובם אי-נחת. דיווחים אלה מחזקים את ההשערה כי הנטייה המינית כשלעצמה אינה נתונה לבחירתו של האדם, אלא בגורם כלשהו הטבוע באדם מגיל צעיר (אולי אף מלידתו). רוב אנשי המקצוע העוסקים בנושא מקבלים כיום את ההשערה הזאת. רובם מקבלים גם את ההשערה כי נטייה מינית איננה ניתנת לשינוי, לאור כישלונם של ניסיונות בשיטות מגוונות לשנות נטייה מינית.
משמע, שזה דבר שאינו ניתן לשליטה, מה שאומר שהטבע יצר אותם.. הוא לא היה יוצר משהו שהוא לא צריך או משהו לא קשור ואם כן, הוא היה כבר משמיד אותו.
דרך אגב, לא ממש קשור, מצאתי שיר מאוד יפה של אביתר בנאי:

תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאר לבד ונשבר לאט

תוותרו כבר ותלכו מפה
שאוכל כבר לצעוק בשקט
בלי המבט הקרוע שלכם
שנשאר לבד ונשבר לאט

אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ
מי אשם לה מי אשם לי
מי יפרד ממי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא

תיכף אני ארצה שתלכו מפה
לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול
לטבוע או לשוט לחיות או למות

אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ
מי אשם לה מי אשם לי
מי יקבור את מי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
ובנימה די מדכאת זו, תחשבו על מה שאמרתי.. ביי!

עבר..

החלטתי להיזכר איך התחלתי לדבר עם כולכם.. אני אשמח עם תזכירו לי..
=]}}