השבוע הטוב בחיי.

אף פעם לא חשבתי שיגיע זמן שאני אוכל להגיד "היה לי מדהים ואני אזכור את הדבר הזה לכל החיים."
טוב, הגיע היום. השעה. הרגע. השנייה. המאיה.
התאהבתי באנשים. עם עורלה. בלי עורלה. עם כוס. עם כוס פלסטיק ביד. בכולם.
למען האמת, בכלל לא הייתי אמור לפגוש את כל הערלים או חסרי העורלה. בעלות הכוס או כוסות הפלסטיק. סה"כ באתי לבקר את אדר וללכת לבריכה עם שיר גיל ורלי.
הדר אמרה לי להישאר. אמרתי למה לא. יש לי משהו יותר טוב לעשות?
ראיתי כוסיות. אמרתי "היי, יש כוסיות. גם נרגילה ואני בטוח שנשתה מתישהו.. נישאר עוד קצת."
עוד קצת הפך לשבוע. נרגילה הפכה למצרך קבוע והתחברתי יותר ויותר עם חו"לניקים.
הבעיה הייתה, שההתחברות האמיתית עם החו"לניקים הייתה שלושה ימים לפני החזרה שלהם.
אני שונא את זה ככה. אני כנראה לא יראה אף אחד מהם. לפחות לא את החשובים לי באמת.
קשה לי עם זה. אלא אם כן אני טס לגרמניה, הסיכוי שאני אראה את קרים הוא אפסי.
ואלא אם כן אני לא אסע במשלחת להולנד, אני לא אראה את תומאס בחיים.
כואב לי. ממש
.