סיפור שכזה (לחלק זה ישמע מוכר.. המקרה לפחות)

כתבתי את זה מזמן.. עוד כשיונתן נתן את המשימה של הכתבה. אבל אז גיל לא מזמן שאלה על זה ובא לי הפרק השני לראש.. עוד אין לזה שם. אני אשמח לביקורת או לרעיונות.. תודה וקריאה נעימה

פרק ראשון

קפצתי.

אחרי שנים של התחבטות "מה יקרה עם" החלטתי שאני קופצת. מעולם לא החלטתי החלטה כה גדולה.

אחרי חודשים של תהייה, לא הבנתי מה קורה איתי. כעסתי על עצמי. כעסתי על אחרים. כעסתי על המחלה. כעסתי בעיקר על העובדה שככה נולדתי. לא יכולתי להתמודד עם הכובד. זה היה נורא. כל יום, כל שעה, כל רגע הרגשתי כאילו אין לי סיבה לחיות. ומצד שני, הרגשתי כאילו אני חייבת. רגע אחד כעסתי, רגע אחד אהבתי. לא יכולתי להתמודד עם כל הכאב הזה.

אתמול החלטתי. לא הייתה לי דרך אחרת. אחרי שהן גילו.. ויויאן ואלי. החברות הכי טובות שלי. או יותר נכון, השונאות הכי גדולות שלי. אני תמיד הצלחתי. תמיד הייתי טובה בבית הספר יותר מהן. את הקולג' סיימתי בהצטיינות יתרה. הן רק בהצטיינות. גברים התחננו לבוא אליי למיטה. הן אפילו לא הצליחו להתחיל עם מישהו. אבל לפני שבוע.. הן גילו את הסוד. את המחלה. את הכאב שנאלצתי לחיות איתו במשך שנים מבלי עזרתו של אף אחד.

"אוי.. סופיה הקטנה שלנו" אמרה לי אלי בציניות "איך לא סיפרת לנו.. היינו עוזרות לך" הוסיפה ויויאן.

החלטתי שנמאס לי. אני אספר להן כל מה שאני חושבת עליהן. "ויו.." אמרתי והסתכלתי על ויואן במבט אפל "תמיד חשבתי שאת ממש קרובת משפחה שלי.. בדיוק כמו שהנעל הזאת קרובת משפחה שלי" ויויאן הסתכלה עליי במבט מופתע ולא אמרה דבר.

המבט שלי הופנה לאלי במהירות מטורפת "ואלי.. את נשמעת, נראית ומרגישה כמו המכשפה מהקוסם מארץ עוץ"

שתיהן בהו בי. לא אמרו דבר. מיד העברתי לעצמי בראש מה הן חושבות.. אבל אז ההתקף בא. הרגשתי את כל הדיכאון מגיע. צעקתי על שתיהן שיצאו מהבית שלי. לא היה לי כוח לאף אחת מהן. שתיהן הסתובבו בו זמנית והלכו באותו הקצב בדיוק.

זה היה התקף החזק ביותר מזה חודשים. הלכתי לארון התרופות והוצאתי את הליתיום. זה לא עזר. הכאב התפשט. הרגשתי שכל הדברים רעים בחיי מגיעים עכשיו.

לאחר כמה ימים בתוך הבית, שקלתי להתאבד. הכאב עוד לא עבר ואני כל הזמן מקבלת הודעות מויו ואלי על כמה שהייתי כלבה וכמה שהן מקוות שאני אמות בקרוב.

ואז אתמול קיבלתי את ההודעה. ההודעה שכמעט הרגה אותי.

"סופיה.. זה אני, פרנק. אלי קפצה אליי לפני כמה דקות.. היא סיפרה לי על הכול. אני לא יכול להיפגש איתך יותר. אל תדברי איתי".

כל הגוף התחיל לכאוב לי. הראש שלי התפוצץ. פתחתי טלוויזיה. ראיתי את הגשר שמעל לרכבת.

והנה אני עכשיו. עומדת ליפול. מחכה למותי. אני אפגע בפסים. אם זה לא יהרוג אותי, אז הרכבת הבאה בטוח תהרוג אותי.

פרק שני

פתאום משום מקום צלצלו לי בפעמון הדלת. רצתי מיד לפתוח אותה. זו הייתה אלי. אף פעם לא סבלתי אותה.. מכשפה מגעילה. מצד שני.. אף פעם לא סבלתי יותר מדי אף אחד אחר..

"אלי.. איזו הפתעה מרגשת. יש סיבה שאת פה או שאני יכול כבר לטרוק את הדלת?" שאלתי שכבר בכוונתי הייתה לסגור את הדלת.

אלי התקשתה להגיב אבל נשארה מרוצה מעצמה "באתי בקשר לסופיה" התחילה לדבר "יש לה משהו שאני צריכה לספר לך עליו.. משהו שיש לסופיה והיא לא סיפרה לך עליו"

"עם זה לא מחלת מין אז לא מעניין אותי.. היה נחמד לראותך. תבואי בקרוב ולהתראות"

"זה יותר גרוע!" צעקה אלי מיד לפני שסגרתי בפניה את הדלת

"את יודעת מה.. תיכנסי לשתי דקות. אני לא רוצה את הזוהמה שלך יותר מדי בתוך הדירה שלי". פתחתי את הדלת והובלתי אותה לסלון.

"בוא נשים את הקלפים על השולחן: מאז ומתמיד סופיה הייתה מוזרה" פתחה אלי. "היא תמיד הייתה סגורה ולא נתנה לאף אחד להתקרב אליה.. אפילו לחברות הכי טובות של.." מיד התחלתי לצחוק בקול גדול. "יש סיבה שאתה צוחק?" שאלה אלי. "למען האמת, כן. למה את חושבות שאת והמפלצת השנייה החברות הכי טובות שלה? היא לא סובלת אתכן.. ואם יורשה לי להגיד, גם אף אחד אחר לא סובל אתכן" עניתי לאלן. מיד אחרי שעניתי להן המבט השטני שלה יצא.

"טוב נמאס לי! אני פשוט אספר לך!" צעקה עליי אלי. "החברה שלך, חולה במאניה דפרסיה! אני מקווה שתיתקע איתה ועם המחלה הדפוקה שלה לנצח!!"

כששמעתי מה אלי אמרה לקח לי שנייה לעכל את זה. המחשבות רצו בראשי בטירוף. לא הצלחתי להבין איך לא שמתי לב לזה כל החודשים האלה ביחד. אבל זה כבר לא שינה לי יותר מדי. סוף סוף הייתה לי סיבה לזרוק את היצור הזה. לחזור אל כריסטי.. איזה ציצי היו לה.. אבל עכשיו זה לא משנה.. אני צריך להיראות כועס.. שלא יחשדו.

"צאי מפה!! עכשיו!!" צעקתי בצורה מוגזמת.. כי בכל זאת, אני לא יכול שלא לחשוב על הציצי של כריסטי. העפתי אותן החוצה.. "שאני אתקשר אליה עכשיו?" חשבתי לעצמי "לא.. אין לי כוח להקשיב לה בוכה.. אני אשלח לה הודעה.."

עברו כמה שעות מאז ששלחתי לה את ההודעה והיא לא שלחה לי כלום או אפילו ניסתה להתקשר אליי.. מצד אחד הרגשתי הקלה שאני לא צריך להתמודד עם המשוגעת. מצד שני, היא הייתה מאוהבת בי לגמרי. זה טיפה מוזר שהיא לא מנסה אפילו לחזור אליי.

אני עכשיו הולך במעגלים.. אני יודע שמשהו לא טוב קרה. אבל זה לא אמור לשנות לי.. לא אכפת לי ממנה. היא סתם עוד כוסית שזיינתי.. וגם היא לא כזאת טובה.. בקושי מתאמצת.. אולי זה מה שעניין אותי בה. לא היה אכפת לה מהסקס..היא רצתה קשר אמיתי. המשוגעת חשבה שגם אני רוצה.. זה היה מהנה להתעלל בה ככה.. לפתח "קשר" ואז לשבור אותה ככה.. דווקא ציפיתי שהיא תחזור אליי. אבל היא לא חזרה אליי.

"טוב.. נמאס לי! אני מתקשר אליה" אני חושב "אבל.. אני אתקשר אליה אחרי שזרקתי אותה.. מה אני אידיוט"

החלטתי להתקשר אליה.. אני מחפש ברשימות בטלפון.. סופיה.. סופיה.. הנה! עכשיו מגיע החלק הכיפי..

"סופיה.. את בסדר?" שאלתי כאשר סופיה ענתה. לא הייתה תשובה.

"סופיה? את שם?" עדיין לא הייתה תשובה.

"אז את משחקת כאילו את לא נמצאת? זונה מכוערת! אני מקווה שאת שארית חייך תסבלי עם המחלה הנוראית הזאת שלך!! כלבה מזוינת". ניתקתי. אני לא מבין למה כעסתי בכלל.. שיהיה.. אני אתקשר לכריסטי.. אני מקווה שהיא תהיה פתוחה לסקס אלים כי אני כועס.. שונא נשים.. שונא קשרים רומנטיים.. שונא את עצמי.